עם ילד שני זה אחרת

כשילדתי את הילדה הראשונה שלי הייתי מאוד פדנטית בכל הקשור לטיפול בה. הייתי האמא המשוגעת שעושה הכל לפי הספר. לא עשיתי לעצמי הנחות ובאמת האמנתי שזה הדבר הכי נכון בשבילי ובשביל הילדה שלי. היו כאלה שהסכימו עם הדרך שלי, והיו כאלה שרצו לחנך אותי ולהראות לי את הדרך "הנכונה" בה הדברים צריכים להיעשות. חברים, משפחה ואפילו אנשים מהרחוב השמיעו בפניי לא פעם ולא פעמיים שאם ילד שני זה יהיה אחרת, שהפדנטיות שלי תיכחד. המשפט הזה תמיד הביא לי את הסעיף, וגרם לי לצאת למלחמה על האמונות שלי.

כעבור שלוש שנים, הילד השני שלי בן 10 חודשים, אמא שלי מגיעה לביקור מהארץ (אנחנו גרים באוסטרליה). היא לא ראתה אותי שנה, את הנכד שלה היא ראתה רק בסקייפ. אחרי שהיא מסתכלת ובוחנת את ה"אמהות" שלי כשבוע, היא מוציאה מהפה את המשפט הגאוני הבא  "את כל כך שונה עם הילד השני שלך....". והאמת, היא צודקת במאת האחוזים. "סגנון" ההורות שלי השתנה לחלוטין. אם אני מהעבר הייתה רואה את מה שעושה אני מההווה, אוי, עדיף שלא נדע. הפדנטיות שלי התחלפה בנון-שלנטיות. אני אמא הרבה יותר רגועה וזורמת. אני עדיין פונה אל הספרים אבל אני בוחנת ומנסה כמה גישות לפני שאני מוצאת את זאת שהכי מתאימה לי, אני יותר קשובה לניסיונן של אחרות, ואני מסתמכת על הניסיון שלי מהעבר.

תוך שלוש שנים בלבד עברתי  שינוי מאוד גדול בחשיבה.

בעבר: הילדה שלי רואה את רופא הילדים שלה יותר ממה שהיא רואה את הסבא והסבתא שלה. אנחנו רצים לרופא עם כל פיפס ופיפס. פעם אחת, וזאת אמת לאמיתה, הלכנו לרופא כי הגננת בגן אמרה שליה הייתה קצת "מוזרה" היום, לא רצתה לשחק עם ילדים אחרים, לא היה לה מצב רוח והיא מעדה הרבה. עד עכשיו אני זוכרת את הבעת הפנים של הרופא כשתארנו לו את "הסימפטומים".

בהווה: לרופא ילדים הולכים כשחולים, ולא סתם חולים, עם חום או פריחה. כל השאר זה סתם וירוס שיעבור לבד (שזה מה שנאמר לי ב-99% מהפעמים שביקרנו את הרופא).

בעבר: מוצץ שנופל על הרצפה חייב לעבור חיטוי או לפחות "מקלחת" של מים רותחים.

בהווה: המוצץ חוזר חזרה לפה, מקסימום שטיפה קלה במי הברז (וזה בתנאי שאני מזהה על המוצץ לכלוך שלא ירד אחרי שניגבתי אותו עם היד). אני מהעבר הייתה מקיאה רק מלקרוא את המשפט הזה.

בעבר: הילדה שלי לא נוגעת ברצפה כשאנחנו בחוץ, היא לעולם לא תזחל על הרצפה המטונפת של מגרש המשחקים.

בהווה:  ברגע שאנחנו מגיעים למגרש המשחקים הילד משוחרר מהעגלה ומונח ישירות על הרצפה. הוא חופשי לגלות כל פינה, לגעת בכל עמוד, ואם זה לא יכול לגרום לחניקה אז הוא יכול למצוץ איזה מקל או שניים.

בעבר: הילדה שלי אוכלת אוכל טרי כל יום. אוכל שמבושל באותו היום, בדיוק לפני זמן הארוחה.

בהווה: אני מאדה פעם בשבוע סיר של בשר וירקות שמספיק לכל השבוע ומקפיאה. מוציאה כל בוקר מהמקפיא את המנה היומית שתספיק להפשיר לפני ארוחת הצהריים.

בעבר: אוכל שנפל על הרצפה זה "קקה!!" והולך ישירות לפח.

בהווה: אוכל שנופל על הרצפה מוצא את מקומו חזרה בצלחת. אמא שלי בשוק "את אפילו לא שוטפת את החתיכה הזאת???".  "לא."

פסססס, התפוח הזה לא שטוף, היישר מהעץ. 

בעבר: הילדה שלי תמיד תלבש גרביים, אפילו בקיץ. שלא תצטנן חלילה.

בהווה: כמה שפחות בגדים. שיפתחו עמידות לקור ולמחלות (עובד מצוין עד כה).

חשוב להבהיר, שהדברים השתנו לא בגלל שזה ילד שני ואני זורקת יותר $%#@, ממש לא! פשוט הגישה שלי השתנתה.
עכשיו אני צריכה לפזר את הזמן שלי בין שני ילדים, ובישול יומיומי וניקיונות נון סטופ יהיו על חשבון זמן האיכות שלי איתם. לכן בחרתי להשקיע את הזמן בילדים ולא בהכנות סביבם. בנוסף, למדתי מטעויות העבר (ואני רואה בסטרליזציית יתר כטעות. זה פגע במערכת החיסונית של הילדה שלי וביכולת שלה להתגונן מחיידקים). ובכלל, עם ילד שני יש יותר ביטחון, וביטחון מביא לנינוחות ורוגע.

מעניין איך אני אהיה עם ילד שלישי (אם אשכנע את בעלי לעשות עוד אחד....).

יחד עם זאת יש דברים שאני לעולם לא אוותר עליהם, ילדים שלי תמיד ילבשו בגדים נקיים ויפים. בתיק ההחתלה יש כמה סטים של בגדים,  אם בגד אחד התלכלך, אני מיד מחליפה לבגד חדש המותאם בצבעים ובסגנון. לא משנה כמה אנחנו מאחרים, אני תמיד אמרח את הילדים בקרם הגנה לפני יציאה מהבית. אני מקפידה על אוכל בריא, ללא "שטויות".  אני שוטפת את הבית בחומרים אקולוגיים, ללא כימיקלים מזיקים. אנחנו מקריאים ספרים כל יום ומשחקים במשחקים התפתחותיים.  זאת הדרך שבחרתי בה והיא הכי מתאימה לי, נכון להיום...