הסיפור הבא ממחיש שיש לי מלאך ששומר עלי (ואני לא אשה דתייה).
בשבוע 37.5 קבעתי לי תור לרופא מעקב ההיריון שלי. ביום חמישי, נרגשת לקראת הסופ"ש המתקרב עזבתי את העבודה קצת לפני הזמן (כן, 17:00 במשרד פרסום נחשב ל"לפני הזמן") ונסעתי לבקר את הרופא ברמת גן.
הייתי המטופלת האחרונה שלו לאותו היום. הרופא ציין שזה המפגש האחרון שלנו לפני הלידה, נתן לי הפנייה לבית חולים לעוד שבועיים במקרה ואני אעבור את שבוע 40 ועדיין לא אלד. וכאן מתחיל הקטע שבו המלאך השומר החליט להתערב "לפני שאת הולכת, תעלי בבקשה לאחות שתמדוד לך לחץ דם. ושיהיה בהצלחה. הלוואי על כולן הריון כזה". אני נרגשת מהמחמאה שקיבלתי אמרתי תודה ושלום יפה לרופא הנחמד ועליתי לאחות. חשוב לציין שבכל הפעמים הקודמות שביקרתי אצל הרופא הוא לעולם אבל לעולם לא שלח אותי לאחות בתום הביקור למדידת לחץ דם.
התיישבתי אצל האחות והושטתי לה את ידי. "אוהו!" אמרה האחות. תוך כדי שהיא מסתכלת על מקלון החלבון שלי ועל התוצאה של לחץ דם. "מה? יש לי חלבון בשתן?" אני מבוהלת. "יותר גרוע" מרגיעה אותי האחות. "מה שמדאיג אותי זה הלחץ דם שלך. בואי נמדוד עוד פעם". גם בפעם השנייה התוצאה לא הייתה לטעמה "150/100. חלבון בשתן 2. היא מתקשרת בדחיפות לרופא, לא עונה לה, פעם שנייה לא עונה לה. "רוצי מהר לרופא לפני שהוא הולך". עד שאני מגיעה אליו האחות כבר הספיקה לעדכן אותו לגבי התוצאות המהממות שלי. "תני לי את ההפניה למיון שהבאתי לך קודם". אני מוסרת לו אותה והוא קורע אותה לשתי חתיכות וזורק לפח. "אני מוציא לך עכשיו הפנייה למיון להיום. סעי לשם עכשיו". אני כבר יודעת מה המשמעות של לחץ דם וחלבון בשתן. "האם אני צריכה לנסוע לאיכילוב (לבית חולים הקרוב) או שאני יכולה לנסוע לתל השומר שם תכננתי ללדת?". "תל השומר זה בסדר". שוב אני נפרדת מהרופא, והפעם עם פחות התלהבות.
אני יוצאת מהרופא ומבינה בפעם המאה למה אסור להשאיר דברים לדקה ה-90. לא ארזתי את תיק הלידה עדיין. המשימה עוברת לבעלי היקר, ה` יעזור לי. מבלי שיש מולי הרשימה המסודרת שהכנתי בקפידה, אני מתקשרת אליו, מספרת לו את החדשות ומנחה אותו שיארוז לי את התיק. אני מנסה להיזכר בכל הסעיפים. למזלי אני לא מפספסת אף סעיף, כולל הגרביים החמות כי הבנות שילדו סיפרו שממש קפוא בחדר הלידה.
אחרי שעה אני מגיעה לבית חולים. לוקח להם זמן עד שהם מקבלים אותי, מחלקת היולדות מפוצצת. בעלי מגיע בדיוק כשאני בבדיקה אצל הרופא, אחרי שהאחות מדדה לי לחץ דם. הוא בודק לי פתיחה ומגלה פתיחה של 1.5 ס"מ (וואו, התרשמתי. שוב המלאך השומר). "לפי התוצאות של לחץ הדם שלך אני כבר אומר לך שאני לא משחרר אותך". "מה, אני אשאר פה עד הלידה?" אני לא מוכנה לזה, לא תכננתי ללדת שבועיים מראש, הרי השמועה אומרת שבהריון הראשון יולדים כמעט תמיד אחרי התאריך המשוער, לא?. "בואי נעשה לך בדיקת דם ונבין את חומרת המצב. בינתיים הדבר היחיד שאני יכול לעשות שיכול אולי לזרז את הלידה זה סטריפינג". מכיוון שהייתי אורחת קבועה בפורום תפוז "הריון ולידה" ידעתי מה זה סטריפיניג, וידעתי שזה אמור לכאוב כמו עינוי סיני. "טוב" אני מסכימה. הרופא מכניס את שתי האצבעות, מחטט קצת, מוציא אותן ומכריז "זהו. סיימתי". מה זאת אומרת זהו? איפה כל הכאב והסבל שאני אמורה לחוות עכשיו? אני כל כך מאושרת שעברתי את זה בשלום.
הרופא מציין שאם הייתה לו מיטה פנויה הוא היה מאשפז אותי, אבל יש עומס מטורף. אחרי שיתפנה חדר הם יעשו לי זירוז. מגיעה אחות ועושה לי בדיקת דם. עכשיו אני אמורה לחכות לתוצאה. כל חצי שעה אני מגיעה לקבלה לבדוק אם התוצאות הגיעו.
לקראת חצות האחות הראשית החליטה לרחם עלי. "בואי, אני אסגור בשבילך את אחד מחדרי הבדיקה, תנוחי שם בינתיים. אני לא רוצה שתסתובבי עם לחץ דם גבוה". בחדר הבדיקות אני נרדמת ומתעוררת בשעה 2 בלילה כשאני שומעת מעין צליל של בלון שהתפוצץ "פק". מהסיפורים שקראתי בפורום אני מבינה שזה הצליל של בקיעת מי השפיר. אני רצה מהר לשירותים ו...מספיקה! כל המים יוצאים ישר לתוך האסלה במשך זמן שנראה כמו נצח (במפל ניאגרה יש פחות מים). אני ממש מבסוטה מעצמי, עבדתי על מי השפיר, לא נתתי להם להרטיב לי את המכנסיים. ושוב המלאך השומר נכנס לפעולה, לולא היו יורדים לי המים הייתי נכנסת לתהליך של זירוז. אני מבקשת מבעלי שיצא ויספר את החדשות לאחות הראשית. היא נותנת לי חלוק בית חולים, מגבת וחוקן. עכשיו אני רשמית מטופלת במחלקת היולדות. אני הולכת להתקלח, לובשת את החלוק ומחכה לראות מה יקרה הלאה. מחברים אותי למוניטור שדי מציק לי. לקראת 5 בבוקר אני מתחילה להרגיש מעין זרמים בגב התחתון. אני מבינה שאלה הם הצירים. האחות בודקת לי את הפתיחה 2 ס"מ ומחיקה מלאה, עדיין אין חדר לידה פנוי ואני שוכבת בחדר בדיקה.
בשביל להרגיע את הצירים אני קופצת על כדור פיזיו כמו שלימדו אותי בקורס הכנה ללידה, אבל זה סתם מעצבן אותי, מחזק את הזרמים בגב. אני נשכבת במיטה, מחוברת למוניטור אבל נזכרת שלא מומלץ לשכב בלי לזוז בזמן הצירים כי זה מעכב את הלידה. אני מחליטה לקום ולזוז מצד לצד. פתאום אני שמה לב שהמוניטור לא מראה דופק. בעלי קורא לאחות שמסבירה לי די בעצבים "את זזה, מה את רוצה? ניתקת את המוניטור" אבל היא לא מקפידה לחבר אותו בחזרה. אחרי חצי שעה, כשאני נשכבתי במיטה בשביל קצת לנוח פתאום התחלתי להרגיש לחץ מטורף באיזור האגן, שגרם לי להתפתל במיטה כמו תולעת. "תקרא מהר לאחות, משהו קורה לי" אני צועקת בהיסטריה לבעלי, לא מבינה מה קורה לי. אחרי כמה דקות הוא חוזר עם אחות. בואי נלך לחדר לידה, בדיוק התפנה חדר. אני קמה מהמיטה, בקושי, עם יד אחת נשענת על בעלי ועם יד שנייה על האחות המיילדת. בדרך אני מרגישה שאני צריכה ללחוץ "תלחצי" אומרת לי האחות (???? אני בהליכה!) אבל אני עושה את מה שהיא אומרת לי ומיד בודקת עם היד שאין לי ראש בין הרגליים. "את לא רוצה אפידורל?" "לא!" אני עונה לה. מראש לא תכננתי לקחת אפידורל, בטח לא שנייה לפני שאני יולדת. האחות המיילדת הזאת לא כל כך בעניינים.
אני נכנסת לחדר הלידה, מטפסת בקושי רב על המיטה הגבוהה. בלידה הזאת ילווה אותי מיילד חמוד בשם אמיר. "וואו, 3 לחיצות והתינוק בחוץ!". אני מנסה כמה פעמים אבל הראש יוצא ונשאב פנימה. אני מנסה לעשות את מה שאומר המיילד "ללחוץ כלפי מטה" אבל אין לי מושג מה זה אומר, כלפי איזה מטה?? אחרי כמה ניסיונות כושלים החלטתי לסמוך על אמא טבע ולעשות את מה שהגוף שלי מייעץ לי. סגרתי את העיניים ודפקתי את הצעקה של החיים, אחרי שתי צעקות הראש היה בחוץ. עשיתי את העבודה.
תוך כדי הלידה הרגשתי את הקרע, הייתי בטוחה שזה המיילד מבצע חתך. אחרי שהתינוקת בחוץ הגיע הזמן של השלייה. אני מוציאה אותה יחסית בקלות. המיילד ממש מתלהב מיכולת שלי לעמוד בכאב "יש לך אשת חייל. היא יודעת לסבול כאב מצוין". אמיר מודד לי את לחץ הדם 170/110. "מוזר. בד"כ אחרי הלידה זה אמור לצנוח חזרה" הוא מצהיר.
בינתיים אני מחזיקה את היצור הכי יפה וקטן שראיתי בחיי (במשקל 2.650 ק"ג). אני מריחה אותה (יש לה ריח של מי שפיר) ומנשקת אותה. אני מכריזה שהיא דומה לי (בדיעבד היא לא דומה לי בכלל. קופי מוקטן של אבא שלה). כשאני מחזיקה אותה כל הכאב נעלם, העולם סביבי נעצר.
בעלי לוקח את הילדה והולך איתה לתינוקייה לבצע את כל הבדיקות. כשהרופאה מגיעה לתפור אותי (הרגע שהכי פחדתי ממנו) אמיר משבח אותי גם בפניה. גם את זה עברתי בגבורה, ממש לא מפחיד כמו שחבשתי (מה שמפחיד הייתה ההחלמה שאחרי, לא קל בכלל).
מעבירים אותי לחדר ההתאוששות, שם אני מבלה חצי יום. אין חדר פנוי להעביר אותי. מגיעה הרופאה ומסבירה לי שלפי תוצאות בדיקת הדם שלי היו כל הסימנים של רעלת הריון קלאסית, הכבד התחיל להראות סימנים של מצוקה. הגעתי לבית החולים בזמן. אני חייבת לציין שלפני שהגעתי לרופא מעקב ההיריון לא הרגשתי כאבי ראש או סחרחורת, שהם הסימנים הבולטים של רעלת הריון. בינתיים לחץ הדם לא רוצה לחזור לנורמה. הרופאה אומרת שהם יצטרכו לתת לי מגנזיום, מה שאומר שלא אוכל להניק במשך 72 שעות. אני בדיכאון, אני לא מוכנה לוותר על ההנקה. ושוב תודה לשומר המלאך, במשך חצי יום לא התפנה חדר ולכן בסופו של דבר כבר לא הספיקו לחבר אותי למגנזיום. לחץ דם עדיין גבוה אבל אין צורך במגנזיום.
עברו כבר מלא שעות אחרי הלידה, התינוקת בתינוקייה. אני מבקשת לראות אותה אבל הרופאה מסבירה לי שיש לי לחץ דם וזה עוד לא הזמן. אני מסבירה לה שיש לי לחץ דם גבוה בגלל שהתינוקת שלי לא איתי. אני מחכה עוד שעה שעתיים, ומזהירה את בעלי שאם הוא עכשיו לא מביא לי את הילדה שלי אני קמה להביא אותה בעצמי, עם הלחץ דם הגבוה ועם הדימום של אחרי הלידה. הפעם הוא חוזר עם התינוקת. העולם שוב נראה ורוד ואין מאושרת ממני.
לצערי לחץ הדם לא ירד גם אחרי שביליתי 4 ימים במחלקת היולדות. לא יכולתי לסבול יותר את חדר המקלחת הישן והחלוד, את האוכל ה"לא להיט" בלשון המעטה של חדר האוכל, ולא יכולתי לסבול את העינוי הסיני שעברתי פעמיים בכל יום והוא לקיחת דם. בשלב מסוים הידיים שלי נראו כחולות ומחוררות כמו של נרקומן עם קבלות. המצב היה עד כדי כך גרוע שהאחיות כבר התחילו לחפש ורידים טובים ברגליים. ביקשתי כל יום ללכת הביתה. "תראי לי מדידה אחת טובה ואת משוחררת" הבטיחה האחות החמודה. אבל בכל פעם שבאו לבדוק לי לחץ דם הייתי מתחילה להרגיש לחץ מטורף כמו לפני מבחן של לשכת עורכי דין/רואי חשבון, בקיצור, מבחן שאמור להחליט על גורלי. ולצערי נכשלתי בכל פעם מחדש.
ביום הרביעי כבר לא עמדתי בזה. ביקשתי לחתום על מכתב שחרור ולצאת הביתה מרצוני. למזלי הגיעה הרופאה ושחררה אותי. יש! הייתי כל כך מאושרת לחזור הביתה, עם המתנה הקטנה שקראנו לה ליה.
אם יציאתי מבית החולים קיבלתי הנחיות מפורשות לגבי המעקב אחרי לחץ הדם ובאיזה מקרה עלי לחזור לבית החולים. מיד שכרנו מד לחץ דם מ"יד שרה", ובמשך חודש מדדתי לחץ דם כל כמה שעות. לאט לאט הכל חזר לקדמותו, ומאז (3.5 שנים אחרי) הוא לא חזר להטריד אותי.
בהזדמנות זאת אני רוצה להודות למלאך השומר שלי שמנע ממני זירוז, צירים כואבים, מתן מגנזיום, כאב של סטריפינג, כאב של הוצאת השלייה וכאב של תפרים שאחרי הקרע. וכמובן שמנע ממני את התוצאה החמורה ביותר של רעלת הריון.
אני מודה לאחות המדהימה במחלקת היולדות שלימדה אותי להניק, ישבה איתי כל (!) הלילה ולא וויתרה עד שהצלחתי. אני כל כך מצטערת שאני לא זוכרת את שמך.
לאמיר החמוד שהאמין בי.
וכמובן לבעלי ולהורי שתמכו בי והיו לצידי.
ולליה שבחרה בי להיות אמא שלה ומעבירה לי כל יום שיעור או שניים על החיים.
אשמח לענות לכל שאלה, במידה ותתעורר, במסרים או בתגובות.
